זה לא אני
המעשה הבא התרחש בזמן התלמוד, כשעוד היו מתכנסים גדולי החכמים על מנת להחליט האם להוסיף חודש ולעבר את השנה.
(מעל אלף שנים שיש לנו מחזוריות קבועה מראש, לוח שנה מסודר).
רבן גמליאל הנשיא קרא לשבעה חכמים בלבד, להם נתן זימון מראש שיגיעו אליו לעליית ביתו.
כשהגיע רבן גמליאל, הוא מצא שם שמונה חכמים..
מיד הוא הכריז: זימנתי שבעה, יש פה מישהו שלא היה אמור להגיע..
מצב מביך מאוד, ומי זה שיודה על האמת וייצא לעיני כולם?
נעמד שמואל הקטן (כך היה הכינוי שלו, קטן על שם שלא היה מחזיק מעצמו יותר מדי) על רגליו ואמר זה אני, אני לא זומנתי, הגעתי רק כדי ללמוד.
רבן גמליאל הנשיא אמר מיד: לא לא, הלוואי שכל מעברי השנים יהיו כמותך. אני יודע שאתה זומנת, פשוט יש נוהל כזה שמחייב לדון בעניין כזה קריטי דווקא על פי מוזמנים מראש.
מכאן לפרשת השבוע המתארת העברת אחריות מאחד לשני, במקום לפתור את המבוכה עם לקיחת אחריות, כפי שקרה עם שמואל הקטן.
גילגלו מאחד לשני, ונוצרה מבוכה עוד יותר גדולה.
הנחש פיתה את חוה לאכול מעץ הדעת, והיא נתנה גם לאדם.
וכשפנה הקב''ה לאדם בשאלת מי האחראי למצב הזה?
הוא ענה: "האשה אשר נתת עמדי".
גילגול אחריות נוסף קרה כאשר נשאלה חוה, והיא הפנתה את האחריות אל הנחש.
טוב, הם צדקו. כולם צדקו, כולם צודקים כאשר מגלגלים אחריות שאיננה קשורה אליהם, לשיטתם.
אבל בשביל לפתור מבוכה כזו, נדרשת חכמה וצניעות על פני ההצטדקות.
אנו זהירים מאוד בכבוד אדם וחוה, בטח שלא להקטין אותם אנו באים. חס וחלילה.
אלא כדי ללמוד לעצמנו, שאם הם באמת צדקו, כי הרי האחריות לא היתה עליהם (באמת אדם אכל כי חוה נתנה לו, ובאמת היא אכלה כי הנחש פיתה אותה, אז מי האשם? הנחש).
להם היה תירוץ לכאורה טוב, ובכל זאת העברת האחריות והאשמה לא הועילה.
חז"ל שיבחו את שמואל הקטן על התנהלותו הענוותנית, ובוודאי במקרה כזה שלקח לעצמו אחריות שלא באמת היה אמור לשאת, וכל זה כדי לא לבייש מישהו אחר, ובכדי להעביר מצב של מבוכה בצורה מכובדת.
שבת שלום לכולם!
זמני השבת:
התפילות במועדון הקהילתי, היום בשעה 18:00
הדלקת נרות משעה 17:20 עד 18:03
שחרית בשבת 7:30,
עליה לתורה של חתן הבר מצווה סהר נחמיאס, נכדם של שמשון ודליה סלמנפור.
מנחה 18:00
צאת השבת 19:00
הרב משה ניר פינטו, וחברי הוועד הדתי.
