מניינה (מחר בספרדית)
כשהייתי בתפקיד רב במקסיקו (באי קוזומל), התרגלתי עד מהרה למילה: מניינה- מחר. לא רק כמילה אלא כמושג.
כשרוצים להגיד לך שאתה לא יושב בראש סדרי העדיפויות, לא יגידו לך תבוא בעוד חודש, אלא תבוא מחר, ומחר כשתבוא יגידו לך לבוא מחר, ולכל מחר יש המחר שלו..
כך מסתיימת מכת הצפרדעים הנוראה.
לא מדובר על כמה צפרדעים שמסתובבות בבית. אלא על כמות גדולה, ושנכנסות לכל מקום: מיטות, תנורים, בתוך כלי האוכל..
אחרי מכה קשה כזאת, משה פונה אל פרעה ונותן לו אפשרות: תחליט אתה בעצמך מתי יסורו הצפרדעים.
בעוד 5 דקות? 10 דקות?
תשובת פרעה המפתיעה: מניינה= מחר.
אם זו סתם אדישות, הוא היה יכול להרגיז את משה ולומר: מצידי תשאיר את הצפרדעים, כבר התרגלתי. הכל בסדר.. את היהודים אני לא משחרר.
מדוע רק מחר?
אולי גם משה רבנו צחק כשהוא שמע: מחר.
הבעיה שזה קורה גם לנו, שאנו דוחים את טובתנו ואת טובת אחרים למחר, וממחר למחרתיים.
כמעט לכל מצב אפשר להתרגל. ובסה"כ יש תועלת בלשקול דברים היטב, הרי אימפולסיביות של פתרון כאן ועכשיו- זו לא גישה שמניבה פירות.
אך ישנו גבול דק, כך מסתבר, בין להיות מחושב ולא ללחוץ לפתרונות מהירים וקיצורי דרך,לבין להמשיך לדרוך בבוץ, להמשיך לסבול.
פרעה מאוד מפתיע, כי כולם יודעים עד כמה הוא סובל, והוא בעצמו פונה לעזרה ומבקש שיסורו ממנו הצפרדעים. וכשנתנה לו הזדמנות להיפטר מזה בהקדם, רק תאמר מתי ולא תראה צפרדעים מחוץ ליאור.
פרעה צועק מניינה! כדי להזכיר לנו כמה קל ליפול לבור השאננות ההרסנית,
כמה קל להתרגל לבעיות ולכאבים. וגם כמה קל לזלזל באחרים מסביבנו שאפשר לעזור להם מבלי לסחוב אותם אל תהומות הבירוקרטיה.
שבת שלום ומבורך!
זמני השבת
התפילה בביה"כ בשעה 16:30
הדלקת נרות משעה 15:53 עד 16:32
שחרית בשבת בשעה 7:30. עם עליה לתורה של בר המצווה תומר שכנר, נכדם של יעקב ובת שבע זהר, מתפללי ביה"כ מברכים ושמחים לשתתף בשמחה.
מנחה בשעה 16:30
צאת השבת בשעה 17:28
בברכה לשמחות אצל כולם ולחודש טוב ומבורך (שבט)
הרב משה ניר פינטו, וחברי הוועד הדתי.
